התגברות הפעילות החבלנית נגד ישראל ברחבי יהודה ושומרון מזה יותר משנה כוללת הפעם גם תופעה חדשה/ישנה: ניסיונות ירי של רקטות מתוצרת בית מאזור ג’נין לכיוון יישובי הגבול בגלבוע. האירוע הראשון במסכת חדשה זו אירע ב-26 ביוני השנה, כשסניף החמאס בג’נין פרסם הודעה על שיגור שתי רקטות לכיוון מושב רם און בגלבוע. בחיפוש שנערך על ידי צה”ל נמצאו משגרים ושרידים של שתי רקטות שנפלו לקרקע מטרים ספורים מאתר השיגור שלהם. מאז ועד מועד כתיבת דברים אלה נרשמו עוד שבעה מקרים כאלה, האחרון שבהם ב-15 באוגוסט. כל ניסיונות השיגור הללו נכשלו, ולא גרמו לנזק או לנפגעים בישראל. מאידך גיסא, העובדה שהארגונים החמושים הפלסטינים בצפון השומרון אימצו מחדש את טרור הרקטות כחלק מארגז הכלים שלהם עשויה להתגלות כמשמעותית ביותר וכמבשרת תקופה מורכבת במאבק על קיום שגרת החיים בצפון המדינה, ובמדינה כולה. מאמר זה מנסה לענות על השאלה האם צפון השומרון עלול להפוך לעזה שנייה בתחום איומי נשק תלול מסלול.
הרקטות בג’נין
מאמץ פלסטיני מוגבל לייצור וירי רקטות מצפון השומרון לעבר יישובי הגלבוע נרשם עוד בתקופת האינתיפאדה השנייה, שהמקרה האחרון במהלכה היה בשנת 2008. [1] מדוע תפס טרור הרקטות מקום כה זניח ברפרטואר הנרחב של הטרור בשנות האינתיפאדה השנייה? אין לכך תשובה ברורה, אבל סביר להניח שהיעילות של טרור המתאבדים בלב ערי ישראל ושל טרור התחבורה בכבישי יהודה ושומרון האפילו על התועלת מירי רקטות קטנות ולא מדויקות, שהאפקט שהן היו מסוגלות להשיג היה קטן לאין שיעור מפיגועי התאבדות מוצלחים.
בשלב הנוכחי מדובר על רקטות פשוטות ביותר מהסוג שכל בית מלאכה מכני יכול לייצר. גוף הרקטה מיוצר מצינור מתכת שניתן לרוכשו בכל מחסן חומרים מצוי, את הכיפה הקדמית ואת הפייה ניתן לייצר במחרטה פשוטה וההודף מורכב מחומרי מזון ודשן כימי שאפשר לקנות בכל סופרמרקט ובכל חנות לצרכים חקלאיים. את התהליכים להכנת ההודף, לייצור הרקטה ולייצור המשגר הפשוט, שבנוי אף הוא מצינורות מתכת ביתיים, אפשר ללמוד באינטרנט. כארצות המערב, בייחוד בארה”ב ובאוסטרליה, קיימים מועדונים של חובבי רקטות שבונים בעצמם רקטות די מורכבות ובהם רקטות רב-שלביות, ומשגרים אותן להנאתם בסופי שבוע. מועדונים אלה נוהגים לפרסם בגלוי מתכונים להכנת הודפים פשוטים ותכנונים של רקטות, כולל הוראות ייצור, והידע הזה נגיש לכל דורש. גם אם הייתה האפשרות באורח פלא לחסום את האתרים הללו באינטרנט, הרי שעומד לרשות המחבלים בג’נין כל הידע והניסיון שכבר נצבר על ידי ארגוני האם שלהם – החמאס והג’יהאד האסלאמי – בעזה.
התפתחות האיום מעזה
הארגונים הפלסטינים החמושים בעזה, שהתקשו בהוצאה לפועל של פיגועי התאבדות בלב ישראל, פנו לנשק הרקטות כחלופה הגיונית והלכו ושכללו אותו. תעשיית הרקטות של הארגונים בעזה החלה עוד בשנת 2001. נראה שההחלטה שלהם להוסיף את טרור הרקטות לארגז הכלים שלהם נבעה משתי סיבות. האחת – הקושי היחסי שהיה להם לייצר פיגועי טרור מגע, כמו פעולות התאבדות בלב ערים ישראליות, מכיוון שכבר אז – בראשית שנות ה-2000 – היה לרצועת עזה גבול מגודר שנשמר על ידי צה”ל. הסיבה השנייה הוא קיומה של אוכלוסייה ישראלית צפופה – בעיקר בעיר שדרות – כמטחווי ירי רקטה פשוטה מתוככי רצועת עזה. בהיות הרקטות הפרימיטיביות של אז קלות משקל וניתנות בקלות לטלטול, ניתן היה לשגר אותן הרחק ממתקני הייצור שלהן ובכך להסתיר את מיקומם. בו בזמן, נפילת רקטה כזו בתוך אזור מאוכלס יוצרת אפקט של טרור מעל ומעבר לכמות חומר הנפץ הקטנה שהרקטה נושאת. (יש להניח שכל השיקולים הללו עומדים לעיני הארגונים החמושים בג’נין ובצפון השומרון, על כן ניתן לצפות שמאמציהם להוציא לפועל טרור רקטות מאזורים אלה ילכו ויגברו עם הזמן.)
בהתפתחות הנשק הרקטי בעזה ניתן להבחין בשלושה שלבים:
בשלב הראשון, שהחל בשלהי שנת 2001 ונמשך לערך עד 2007, השתמשו המחבלים הפלסטינים בעיקר ברקטות פשוטות תוצרת בית שזכו בארץ לשם הכולל “קסאמים”. כמו כיום בג’נין, כן אז בעזה, המידע הבסיסי לתכנון הרקטות הגיע מאתרים ברשת האינטרנט, והרקטות הראשונות היו קצרות טווח ולא אמינות. הרקטה הראשונה פגעה בעיר שדרות באוקטובר 2001, אך רק כשנתיים וחצי לאחר מכן, ביוני 2004, נפלו הקורבנות הראשונים של טרור הרקטות מעזה. במהלך השנים שלאחר מכן הצליחו הארגונים בעזה להגדיל את הטווח ואת מטעני הנפץ של הרקטות שלהם, והן הפילו קורבנות נוספים בשדרות וביישובי עוטף עזה.
השלב השני בהתפתחות איום הרקטות מעזה החל לאחר שהחמאס תפס את השלטון שם בשנת 2007. למרות סגירת כל המעברים מישראל לעזה, החמאס הצליח להבריח לעזה רקטות “גראד” תקניות, כנראה דרך מנהרות שנחפרו מתחת לגבול מצרים. בכך הוארך טווח הרקטות מקילומטרים ספורים לכ-20 ק”מ (ניסיונות קודמים להבריח רקטות “גראד” תקניות לעזה ולשטחי הרשות הפלסטינית דרך הים לא צלחו, כמו במקרה של ספינת הנשק KARIN A, שנעצרה על ידי חיל הים בדרכה לרצועת עזה).[2] בהמשך הצליחו ארגוני הטרור בעזה להבריח לרצועה רקטות “גראד” משופרות בעלות טווח של יותר מ-40 ק”מ, ובכך נכנסו ערים ראשיות בישראל, ובתוכן אשדוד ובאר שבע, לטווח הירי של רקטות הטרור מעזה.
בשלב הזה חל גם שינוי בשיטת השיגור של הרקטות. ה”קסאמים” קלי המשקל היו קלים לטלטול ועל כן נקטו ארגוני הטרור טקטיקה של פיזור וירי מאזורים עתירי צמחייה, כדי לא להתגלות בתצפית אווירית. הרקטות הכבדות יותר שנכנסו לשימוש בשלב השני היו פחות קלות לטלטול, וארגוני הטרור עברו בהדרגה לשימוש בבורות שיגור מוסווים היטב שפוזרו בתוך מרכזי אוכלוסייה, בין השאר בחצרות של בתים פרטיים ובכיכרות עירוניים, זאת כדי לנצל את האוכלוסייה המקומית כמגן אנושי.
השלב השלישי החל לאחר מבצע “צוק איתן” בשנת 2014, כשהאיראנים החליפו את מדיניותם מהברחת אמל”ח לגרורותיהם בעזה, בלבנון ומאוחר יותר בתימן למדיניות של ייצור אמל”ח על ידי הגרורות עצמן. בשלב זה חזרו ארגוני הטרור בעזה למתכונת של ייצור עצמי, אך באופן משוכלל בהרבה. את בתי המלאכה הפרימיטיביים החליפו מתקני ייצור מצוידים היטב שהפיקו לא רק רקטות ארוכות טווח אלא גם משגרים רב-קניים. את ההודפים הפשוטים במנועי הרקטות החליפו הודפים רבי-עוצמה המבוססים על מיטב חומרי הגלם המשמשים בתעשיית הרקטות הצבאיות. טווח הרקטות גדל לעשרות ומאות קילומטרים, ומשקל הראשים הקרביים צמח לעשרות ק”ג ואולי אף יותר. הרקטות הכבדות יותר הצריכו משגרים גדולים שמידותיהם לא אפשרו תמיד להטמינם במחפורות, ועל כן סביר כי לפחות חלק מהמשגרים הכבדים הללו מוצבים על פני הקרקע תחת הסוואה כבדה. כאמור, טווח הרקטות המתקדמות שבידי המחבלים בעזה מכסה למעשה את כל שטחה של מדינת ישראל, ובסבבי ההסלמה החל מ”עמוד ענן” ואילך הותקפו תל אביב, ירושלים וגם חיפה ברקטות כבדות מתוצרת עזה.
המפתח לשלב זה היה הסיוע האיראני באספקת מכונות, ואימון צוותי הייצור שהוטסו לאיראן ועברו שם קורסים בייצור רקטות.[3] בנוסף לכך הצליח החמאס להשיג את שירותיו של מהנדס טילים בעל שם עולמי, ג’מאל אל זבאדה, בוגר מכון טכנולוגי רב-יוקרה בארה”ב ובעל ניסיון וותק בתעשיות התעופתיות האמריקאיות. (אל זבאדה ומרבית בכירי צוותו חוסלו במהלך מבצע “עלות השחר”, במאי 2021.)[4] שלב זה נמשך במועד כתיבת דברים אלה, ומתאפיין ב”פרצים” של סבבי הסלמה המסתיימים לאחר ימים או שבועות בהפסקת אש בתיווך מצרי.
סוגיה נוספת שרצוי לעמוד עליה בניתוח ההתפתחות של טרור הרקטות מעזה היא בכמויות הרקטות ששוגרו מעזה על ציר הזמן. ניתן להבחין בהקשר זה בשלוש תקופות: בתקופה הראשונה (החל מסוף 2001 ועד למחצית 2005) היה קצב הירי נמוך למדי ועמד על לא יותר מ-50 רקטות לשנה. בתקופה זו שלטה הרשות הפלסטינית בעזה, וצה”ל פעל באופן חופשי באזורי הרצועה שהיו בשליטת ישראל. בתקופה השנייה, בין אמצע 2005 לאמצע 2007, עלה קצב השיגורים מעזה למעל 200 רקטות לשנה. מבחינת שליטה בשטח מדובר על התקופה שבין ההתנתקות – לאמור יציאת המתנחלים וצה”ל מעזה – לבין גירוש הרשות הפלסטינית מעזה. התקופה השלישית החלה כשהחמאס תפס את השלטון באמצע שנת 2007, והיא נמשכת עד היום. בתקופה זה עזה היא למעשה ישות מדינית וצבאית תחת שלטון החמאס תוך שיתוף פעולה צבאי עם הג’יהאד האסלאמי, וקצב הירי במהלכה הלך ועלה בקפיצות מדרגה ממאות לאלפי רקטות לשנה.[5]
צה”ל פעל נמרצות על מנת לדכא את ירי הרקטות מעזה. בשנת 2004, לאחר נפילת הקורבנות הראשונים של הרקטות מעזה, יצא צה”ל למבצע “ימי תשובה” שנמשך 17 יום ושבמהלכו נתפסו שטחים שהיו בשליטת הרשות הפלסטינית, וחיל האוויר פגע בחוליות שיגור רקטות. למרות זאת הצליחו הפלסטינים לשגר רקטות בעצם מהלך המבצע עצמו, ואף גרמו לנפגעים בישראל. לאחר ההתנתקות בשנת 2005 ביצע צה”ל עוד חמישה מבצעים צבאיים נרחבים לבלימת אש הרקטות, שהנרחב שבהם היה מבצע “עופרת יצוקה” בשנת 2009. המבצעים הללו לא השיגו את התוצאה המבוקשת, ואש הרקטות נמשכה תוך כדי המבצעים עצמם. מבצע “עופרת יצוקה” הביא לרגיעה מסוימת בירי הרקטות, וזו הופרה שוב בשנת 2014 לאחר סדרת אירועים שהחלו ברצח של שלושה נערים ישראלים באזור יהודה ושהובילו לירי נרחב של רקטות על עריה הראשיות של ישראל ולמבצע “צוק איתן”, שבמהלכו נורו על ישראל למעלה מ-4,000 רקטות ופצצות מרגמה במשך קרוב לחודשיים.
האם הדגם העזתי יחזור בצפון השומרון?
מה הסבירות לכך שארגוני הטרור בצפון השומרון יפתחו יכולות דומות לאלה של החמאס והארגונים החמושים בעזה? כפי שציינו לעיל, יכולותיהם של הארגונים בצפון השומרון מקבילות כיום לתחילת השלב הראשון של ההתחמשות הרקטית בעזה בתחילת שנות ה-2000, לאמור יכולות לייצר רקטות פשוטות מתוצרת בתי המלאכה האזרחיים המקומיים בג’נין ובערים אחרות בשומרון. ברור שהאינטרס של ישראל הוא “להחזיר את השד לבקבוק” ולסכל גם את היכולת ההתחלתית הזו – אך ספק אם הדבר אפשרי. הניסיון הראה שגם כשצה”ל שהה בתוך רצועת עזה היה קשה עד בלתי אפשרי למנוע ייצור וירי של כמויות קטנות של רקטות פשוטות וקלות משקל. החללים הראשונים מרקטות בעיר שדרות נפלו עוד לפני פינוי רצועת עזה בהתנתקות של שנת 2005. על כן סביר יותר שהמחבלים בשומרון יצליחו במאמצים לייצר ולשגר “קסאמים” באיכות גוברת והולכת, שבסופו של דבר עלולים לגרום לנפגעים ביישובים הישראליים הסמוכים. ההחלטה על כך היא בידי המחבלים עצמם. אם, כפי שהיה בעבר, הם יפנו את עיקר מאמציהם לפיגועי מגע (שכבר הולכים וגוברים) ולפיגועי התאבדות (שעדיין לא אירעו עד מועד כתיבת מאמר זה), ייתכן שהמוטיבציה להשקיע מאמץ בפיתוח, ייצור וירי של רקטות תהיה נמוכה יותר.
באשר ליכולת ארגוני המחבלים בצפון השומרון לעבור לשלב השני ולייבא רקטות תקניות על משגריהן, הדבר איננו בלתי אפשרי במצב הדברים כיום, כאשר הפלסטינים נהנים למעשה מחופש תנועה מלא בתוך שטחי יהודה ושומרון, ואין ביקורת על תכולתם של המטענים שהם מסיעים בתוך השטחים הללו. במצב כזה סביר שיהיו ניסיונות להבריח דרך ירדן לג’נין, ואולי לערים אחרים, רקטות “גראד” (מקוריות או מייצור איראני) ומשגריהן. אם המחבלים יצליחו בכך, סביר שהם ישנו את שיטת השיגור מפיזור משגרים בשטחים הכפריים שמחוץ לערים לבורות שיגור בתוך הערים. כחלק מההיערכות החדשה, המחבלים יקימו מערכת מנהרות מתחת לאזורים הצפופים של הערים הפלסטיניות על מנת לאכסן את הרקטות ולשנע אותן אל משגריהן. בהקשר לכך ראוי לציין את ההבדל הגאוגרפי-גאולוגי שבין רצועת עזה, היושבת על קרקע חולית, לבין ג’נין וערים אחרות בשומרון, היושבות על קרקע טרשית. הקרקע החולית של רצועת עזה מאפשרת התחפרות נוחה ומהירה. לעומת זאת, הקרקע הטרשית של אזור השומרון מורכבת מסלעי גיר קשים יחסית הדורשים הרבה יותר מאמץ על מנת לחפור בהם. למרות זאת אין סיבה להניח שהפלסטינים לא יתגברו על כך בעזרת ציוד מכני מתאים לצורך כריית מנהרות, מחסנים ובורות שיגור. לאחר פשיטת צה”ל על ג’נין ביולי השנה חשפו הארגונים הפלסטינים שם מנהרה שצה”ל לא הצליח לאתר בזמן ששהה בשטח.[6]
המעבר לשלב השני של מתקפת הרקטות מעזה – לאמור המעבר מרקטות המיוצרות במטבחים לרקטות צבאיות תקניות – אירע כאשר לצה”ל כבר לא הייתה נוכחות קבע ברצועת עזה. לעומת זאת ביהודה ושומרון יש לצה”ל כיום נוכחות קבע. סביר להניח שלכשיתגלה כי המחבלים בצפון השומרון משגרים רקטות צבאיות תקניות, יינקטו צעדים משמעותיים על ידי צה”ל לסגור את נתיב ההברחות בד בבד עם חיפושים נרחבים אחרי מנהרות, מחסני רקטות ובורות שיגור בתוך הערים הפלסטיניות עצמן. במונחים מעשיים פירוש הדבר הוא החזרת המחסומים לכבישי ודרכי השומרון (ואולי גם ביהודה), ופשיטות על מרכזי הערים הפלסטיניות שיביאו בעקבותיהן קשיים פוליטיים בזירה הבינלאומית.
לא מן הנמנע כי המחבלים עצמם ופטרוניהם האיראניים ישאפו לדלג ישירות לשלב השלישי, לאמור לייצור רקטות מתקדמות בתוך הערים הפלסטיניות בשומרון (ואולי גם ביהודה), וזאת בהתבסס על הניסיון והידע שהצטבר בנושא ברצועת עזה. כדי ליישם שלב זה יעשו האיראנים מאמץ להבריח לערים הפלסטיניות מתקני ייצור לרקטות ולמשגריהן, וכן חומרי מוצא לייצור חומרי הדף וחומרי נפץ. במקרה של צפון השומרון לא יהיה צורך לשלוח פעילים פלסטינים לאימון באיראן, כי ניתן יהיה להקנות להם את הידע בעזה עצמה. המחבלים מצידם יצטרכו להקים מערכת תת-קרקעית נרחבת למפעלי הייצור, לאכסון ולשיגור הרקטות. פעילות נרחבת כזו לא תוכל להיעשות לגמרי בחשאי, וסביר כי יהיו סימנים המעידים על הקמת מערך ייצור עצמי – “תע”ש ג’נין” – זמן מה לפני שמערך זה יהיה פעיל. על כן, כל עוד תהיה לצה”ל נוכחות מתמדת בשטחי יהודה ושומרון, ייתקלו מאמצי הפלסטינים להקים תעשיית רקטות במאמצי נגד של צה”ל לסכל את הקמתן על ידי בקרה על מעבר סחורות בכבישי השומרון ועל ידי פשיטות ממוקדות בתוך הערים הפלסטיניות. שלא כמו במקרה של עזה, שבה היה צה”ל מנוע מלסכל את הקמת “תע”ש עזה” עקב מגבלות מדיניות, הרי שכל עוד לא תהיה התנתקות מיהודה ושומרון תהיה לצה”ל גישתיות סיכולית בהקשר הזה (תוך תשלום מחיר מדיני משמעותי עבור כך).
סיכום
מהדיון שלעיל עולות כמה מסקנות והמלצות.
1. המסקנה העיקרית היא כי לא ניתן “להחזיר את השד לבקבוק” ולמנוע מהפלסטינים בצפון השומרון לייצר ולשגר רקטות תוצרת בית.
2. מאידך גיסא, כן ניתן לצמצם את האיום לממדים קטנים בהרבה מאלה של האיום הרקטי מעזה, וזאת בתנאי שצה”ל ימשיך ליהנות מחופש פעולה ברחבי השומרון ובתנאי שמדינת ישראל תהיה מוכנה לשלם את המחיר המדיני הכרוך בכך.
3. מומלץ עם זאת להיערך כבר עתה להתהוות אפשרית של מצב דומה לזה של יישובי עוטף עזה בשלב הראשון של מתקפת הרקטות משם. מן הראוי שהיערכות זאת תכלול תדרוכים ובניית נוהלי חירום להנהגת יישובי “עוטף צפון שומרון”, מיגון (מקלטים וממ”דים) לאוכלוסייה של היישובים הללו וכן הכנות לתשתית של התראה, דוגמת “צבע אדום” בעוטף עזה.
[1] שרגאי, נ’, אל תזלזלו, איום הרקטות מהשומרון עלול להביא את עזה למרכז ישראל, ישראל היום, 2.8.2023, https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/14454452
[2] בן דוד, ס’, 20 שנה ללכידת KARIN A – במבצע הזה הבנו את המשמעות של המשפט להגן על הבית, מעריב, 15.1.2022, https://www.maariv.co.il/news/military/Article-891104
[3] ”Did Iran Train Gaza Rocket Maker?”, Al Monitor, 17.7.2014 10
http://www.al-monitor.com/pulse/originals/2014/07/gaza-rockets-palesƟne-iranself-sufficient.html
[4] רובין, ע’, ההגנה האווירית של ישראל במבחן במהלך מבצע שומר החומות, מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, 8.7.2021,
https://jiss.org.il/he/rubin-israels-air-defense-tested-during-operation-wall-guard
[5] רובין, ע’, ממטרד לאיום אסטרטגי, מתקפת הרקטות מרצועת עזה על דרום מדינת ישראל, מרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים, עיונים בביטחון המזה”ת מס. 87, פברואר 2011, עמ’ 27,
https://besacenter.org/wp-content/uploads/2011/01/MSPS87.pdf
[6] זיתון, י’, חלבי, ע’, מושבוביץ, י’, רקטה נורתה מג’נין, תיעוד חריג: מנהרה של עשרות מטרים במחנה הפליטים, YNET, 27.7.2023, https://www.ynet.co.il/news/article/s1vy11ayo2
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
צילום: מתוך תיעוד שעלה ברשתות החברתיות, שימוש לפי סעיף 27א’ לחוק זכויות יוצרים
- בניית אתרים